כל התקופה הזו היה כולו מלא בחלב, כל הפנים הבגדים וכו. אז היינו גם בשני טיפולים אוסתאופתים, ובבדיקה אצל מומחה פה ולסת שאיבחן שפה קשורה שלא כדאי לגעת בה ולדעתו אין לשון קשורה וגם אם כן משהו שולי. אמר לחזור אליו אם ההנקה לא משתפרת. חיכינו שהכמות תתאזן, שאורי יגדל, ויתחיל להיות יעיל יותר. בפועל כל הנקה לקחה 3/4 שעה והכמויות לא פחתו. הקונסטלציה של כמויות החלב, החנק שלו במהלך ההנקה, פטמת סיליקון, קשרו אותי לבית וכמעט שלא יצאתי בתקופה הזו לשום מקום.   בשלב כלשהו הפחתנו מעט בעזרת מרווה והיה נדמה שהעניינים מסתדרים וההנקה אומנם איטית מאוד ואי אפשר להיפתר מפטמת הסיליקון הארורה אך יש נינוחות מסויימת. אחרי כמה שבועות של מעקב משקל היה נראה שהוא לא עולה בקצב מספיק מהר אבל עדיין תקין. ואז בשבת אחת, בערב, התחיל לאכול מאוד מעט, ולאט..ובמשך כמה ימים בקושי אכל, עד שהגיע למצב שממש צם. בהתחלה חשבנו שאולי חולה, כי גם ישן כל הזמן. בשיחה עם אריאלה הסתמן שמתחילה שביתת הנקה. אפילו עכשיו קשה לי לכתוב על הימים האלו מרוב שהיו טעונים רגשית עבורי. מצד אחד רגשות האשמה על שהוא רעב ולא אוכל, מצד שני הכאב לב הענק שלי על כך שהרגשתי שההנקה מתמסמסת לי בין הידיים ואני הולכת לאבד אותה. ניסינו אין סוף דרכים להחזיר את אוֹרי לינוק, והילד בשלו.בשבוע הזה התחלתי לשאוב.. אז לא ידעתי שאהפוך להיות שואבת בלעדית. תוך כדי שיקום כמויות החלב ושאיבה מטורפת סביב השעון. ותוך כדי... בוכה על אובדן ההנקה ומלאה ברגשות אשמה, כעס עליו ועל עצמי ובעיקר תחושת כשלון נוראית. וביום אחד אחרי כמה ימים של בכי בלתי פוסק קיבלתי כאפה מצלצלת מיאיר (הבן זוג האהוב שלי) שאמר, מה שחשוב זה הילד יאכל, יעלה במשקל, ויהיה בריא. אין עכשיו זמן שתתעסקי בעצמך, במה שרצית וקיווית , הוא צריך אותך איתו. בהתחלה כעסתי וזעמתי עליו ופתאום אחרי כמה זמן הבנתי כמה הוא צודק. אוֹרי איבד אותי לתקופה הזו כיוון שהיה חשוב לי ככ להצליח במשהו שהוא סימן לי בפירוש שלא מתאים לו כרגע. בסוף של אותו שבוע הלכנו לעוד התייעצות אצל מומחה פה ולסת, והוחלט  להתיר את השפה והלשון שהייתה מסתבר קשורה באופן שממש מנע ממנו לינוק כמו שצריך (טען שניתן היה לדעת רק לאחר ההתרה) וחשבנו שהנה הוא יחזור לינוק. אך אוֹרי כבר למד לצערי שלינוק זה קשה, מתסכל, לפעמים מציף ומכאיב , שלפעמים מתאמצים יותר מדי ולא יוצא מספיק ומתעייפים... וכבר לא רצה לינוק. החלטנו יחד עם אריאלה שעושים הפסקה בלהציע לו למשך שבוע שלם (שבסופו גם לא רצה) ואז שבועיים (שבסופם גם לא רצה). ובסופו של דבר החלטנו יחד שהגיע הזמן להניח לו.... הוא היה אז בן שלושה וקצת חודשים. קשה לתאר את הרומן שהתחיל ביננו מהרגע שהפסקנו להאבק בהנקה ולנסות לגרום לו לחזור לינוק. פתאום נהיינו פנויים אחד לשניה והילד נהיה מאושר ומאושר מרגע לרגע... ואני, מאושרת איתו, ושואבת. אם חשבתי שלהניק זה קשה....בלילה וביום ובכל רגע שיש , שואבת, ושוטפת בקבוקים, ועושה סטריליזציה, והכל כדי שיהיה לו חלב אם. בעזרת שאיבות וגם בעזרת חברות שנתנו לי את הסטוק שלהן ברגעים שבהם החלב נעלם, וגם חברה אחת מיוחדת ששאבה לי מנה אחת ביום במיוחד, הצלחתי להביא את אוֹרי לגיל 5 חודשים רק עם חלב אם. מאז התחיל לקבל תמל לסרוגין כשלא היה מספיק ןעכשיו בגיל כמעט 7 חןדשים מקבל חלב שלי כמעט כל היום ומנה או שתיים של תמל בהתאם לצורך. השיעור הגדול ביותר שלי היה בלהניח למשהו שכלכך רציתי שיהיה לי, לשחרר את המניעים האגואיסטים שהיו לי באמהות (ולכולנו יש) ולראות מה התינוק שלי צריך ממני עכשיו. ומה שבא לי להעביר הלאה הוא, שאמהות לא שווה הנקה, והנקה זו לא הדרך היחידה להתחבר לתינוק. אמהות היא לחייך לחבק לשיר לקלח לאהוב להרגיע להרדים ללטף להצחיק לספר סיפורים ועוד ועוד ועוד. נכון, הנקה היא הדרך הכי טובה וטבעית להזין את התינוק, והיא גם דרך מיוחדת ככ להיות יחד. אבל לפעמים צריך לשמוע את המציאות ולשחרר את הפנטזיות... היה לי ככ קשה לחשוב על עצמי בתור אמא שלא מניקה , כי מה זה אומר עלי? ועד היום מתקשה עם כל אדם זר ששואל אותי ברחוב - את מניקה? .. יש צביטה גדולה בלב, אבל גם יש השלמה עם כך שהילד שלי מקבל את כל מה שיכל לקבל בתנאים שהיו לו ולי יחד. הוא מאושר, ושבע, וזה הדבר הכי חשוב.